ספק שם קדוש

שמות קודש

תצל"ם תורה צוה לנו משה

פרשת וזאת הברכה

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצז

ועוד רגע אדבר, כי שמות הקודש הם פעולות אמתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי כהן צדק זצ"ל, ומה שחז"ל עסקו בס' יצירה וברא גברא [סנהדרין ס"ה ע"ב], ואמרו ישעי' אמר שם ובלע בארזא [יבמות מ"ט ע"ב], ואחתופל כתב שם וקפה תהומא [סוכה נ"ג ע"ב ע"ש] הוא שם מילואו של שם אל, משה רבינו ע"ה הרג למצרי בשם המפורש, וב"ב י"ד ע"א אמרו ר' אמי כתב ת' ס"ת ואמר להו דלמא תורה צוה לנו משה כתב, היה קשה לי הלא מרע"ה כתב י"ב ס"ת ביום א' דברים רבה פ"ט ד', ושם איתא י"ג.ואי רב גובריה בזריזות, מ"מ כיון שהוא בטבע המציאות, אפשר שהוא כתב כל שנותיו ת' ס"ת, ואם מרע"ה על ידי השבעה כתב, אם כן אפשר א"כ גם רב אמי ידע זה השם. ואמרתי, היינו דקאמר הש"ס רב אמי לא כתב אלא השם היוצא מר"ת תורה ציוה לנו משה הוא כתב, דהיינו גמטריא קס"ת כידוע:

תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב 

מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יד עמוד א

ויש לפרש שכתבן לאחרים קאמרי ורב המנונא א"ל דזה א"א לאדם א' לכתוב ד' מאות ס"ת ודלמא מה ששמעתם שכתב ד' מאות ס"ת היינו לתינוקות תורה צוה לנו משה וגו' כדאמרינן פ' לולב הגזול משיתחיל הקטן לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו' 

וק"ל:

חתם סופר מסכת בבא בתרא דף יד עמוד א

רב אחא בר יעקב כ' חד וכו' ונח נפשי' אולי חשבו שע"י השבעת שם נזדמן לו כך ולא חשבוהו ראוי לשמש בשמו' ע"כ יהבו בי עיני' ונח נפשי' כדפי' הרע"ב על ודאשתמש בתגא חלף ע"ש וברמ"א י"ד סס"י רמ"ו ובש"ך שם סק"ו:

דילמא תורה צוה לנו משה וכו' כ' יש לעיין דה"ל למימר פ' ויהי בנסוע כ' שהוא ספר בפ"ע כדאי' פ' כל כתבי ואפשר משו"ה כ' תוס' דזה נקרא תורה בבריתא ספ"ג דסוכה וראב"ד הביאו בש"מ כ' שכ' ע"י סופרי' ד' מאות ס"ת ממש והוא כ' פסוק זה בכל ספר וספר ע"ש וכן פי' בדר' ינאי נטע ת' כרמי משום ישוב א"י ואך הוא בעצמו נטע בכל א' ב' נגד ב' וא' יוצא זנב. ולולי דמסתפינא ה"א ת' ס"ת כ' ע"י השבעת המלאך לבוש הבדי' אשר קסת הסופר במתניו' והיינו תורה צוה לנו משה ר"ת גמטרי' שם קס"ת ואין להאריך בזה:

טפח חציו לכותל זה וכו' ולר' יהודה אצבע לכותל. וצ"ע איך יחלוקו פלוגתא רחוקה למר סגי לכותל באצבע ולמר בעי ג' אצבעי'. וי"ל לכולי עלמא סתם כותל כלי עץ באצבע. ור"מ ס"ל ג' ארונות עשה בצלאל א' של עץ באצבע ושנים של זהב וכל א' כותלו חצי אצבע וכשהכניסם זה לתוך זה ה"ל כותל ב' אצבעו'. ור' יהודה ס"ל ארון א' עשה וצפהו בפנים ובחוץ והצפוי הי' דק מאוד כדרשי' עצי שיטים עומדים שמעמידי' ציפויהם ועמ"ש בפלתי סי' מ"ג גבי ניקב טחול כדינר זהוב ע"ש וא"כ הוה כותל אצבע:

עמודי עשה כסף וכו' עמ"ש תוס' שהי' הארון זהב והעמודי' כסף. וי"ל הנה גבי לוחו' פירש"י פ' תצא שהי' התורה בבחינת כלה וא"כ ישראל בבחינת זכר. ובפ' נשא ביום כלת משה להקים פירש"י שהי' ישראל בהקמת המשכן הנכנסו לחופה בחי' נקבה והקב"ה כחתן. וע"כ לפנים מקום רפידתו וחתונתו של הקדוש ברוך הוא וישראל בחי' נקבה ונקבה לא חטאו ע"כ אין הארון קטיגור. אבל העמודי' עשויי' לקרות בס"ת בחוץ כפירש"י ד"ה ס' עזרה וכו' ודלא כהתוס' ד"ה שלא וכו' ואז כשקורי' בתורה ישראל כזכרי' שחטאו בעגל ע"כ אי הי' עמודי זהב הי' קטיגור חלילה. והיינו דאמר קרא עמודיו עשה כסף וקשה הא רפידתו הוא הארון הוא זהב וכיון שרפידתו זהב מ"ט עמודיו כסף ומשני תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלי' שבתוכו לפני ולפני' שם הם בבחי' בנות ירושלי' ולא בחי' זכר. ומרכבו ארגמן קאי נמי אלפני ולפני' מקום מרכבו קדושה המרומז בארגמ"ן כידוע:

 ובחתם סופר (שם) כתב: יש לעיין דהו"ל לומר פר' ויהי 

בנסוע כתב, שהוא ספר בפני עצמו וכו' עכ"ד. 

(ובחתם סופר שם סיים בענין נפלא: ולולי דמסתפינא הוה 

אמינא ת' ס"ת כתב ע"י השבעת המלאך לבוש הבדים אשר 

קסת הסופר במתניו. והיינו תורה צוה לנו משה ר"ת גי' שם 

קס"ת, ואין להאריך בזה עכ"ל). 

 חברותא

פירוש נוסף כתב החתם סופר על דרך הסוד

שרבי אמי אכן כתב ארבע מאות ספרי תורה על 

ידי "השבעת המלאך לבוש הבדים אשר קסת 

הסופר במתניו", וזהו שאמרו "דילמא תורה צוה 

לנו משה כתב". שראשי התיבות "תורה צוה לנו 

משה" עולים בגמטריה ל"קסת". 

בס"ד

הפקולטה למדעי היהדות                                     לשכת רב הקמפוס

     ד ף  ש ב ו ע י

מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות                                                       שמחה תורה, תשע"א

        ע"ש הלנה ופאול שולמן                                                                           מספר881

 

 

השבעת הקולמוס

שמחת תורה הוא המועד שבו מציינים את סיומה של הקריאה בתורה, וברור לכול שלקריאה קדמה כתיבה אשר נועדה לשמר ו'להקפיא' את המילה המדוברת, בין שהיו אלו מילותיו של הא-ל (דב' י:ד) בין שאֵלו מילותיו של משה אל כל ישראל. ואכן, התורה מדגישה שעם סיומה כתב משה את ספר התורה ולאחר מכן נתנה לכוהנים ולכל זקני ישראל (דב' לא:כב-כו). נמצא אפוא שחג שמחת תורה משחזר את המעמד שבו סיים משה לכתוב את ספר התורה ונתנו לעם ישראל למען יקרא בו.

      מה בדיוק כתב משה, מתי, וכיצד – בקעה רחבה הניחו לדרשנים להתגדר בה, וכאן יוקדש לנושא זה מעט מזעיר. ראשית, יצוין שכבר בתקופת התלמוד באו הדרשנים והוסיפו שלמעשה לא ספר תורה אחד כתב משה כי אם ספרי תורה רבים: 'שנים עשר לשנים עשר השבטים, ואחת הניח בארון'.1 כלומר לא הסתפקו הדרשנים בכתוב בתורה, שמשה כתב ספר תורה (אחד), ודרשו ש-13 ספרי תורה נכתבו, והכול אירע 'בו ביום', כלומר ביום שבו מת משה (והכתוב מעיד עליו כי "בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה" דב' לד:ז). והואיל ומשה רבנו מתואר בתורה כאחד מנביאי הכתב הגדולים (שמ' יז:יד; כד:ד; במ' לג:ב; דב' לא:ט), אולי לא הייתה מתעוררת קושיה עקב דרשה זו. ואולם לאחר זמן צירפו למסורת חז"ל זו העוסקת ב-13 ספרי תורה שכתב משה, מסורת נוספת שמקורה בגאונים, ובה החזיקו גם כמה מחכמי אשכנז. לפי מסורת זו, משה מת בשבת,2 וכך התעוררה הקושיה בכל חומרתה: כיצד כתב משה רבנו (י"ג ספרי תורה) בשבת? עתה הפלא לא היה שאדם בן 120 כותב 13 ספרי תורה ביום אחד, אלא כיצד כתב משה רבנו בשבת!

      קושיה זו מתורצת בכתבי ר' משה סופר, הידוע בכינוי חת"ם-סופר, בתשובה שכתב לאחד מתלמידיו, ר' נח גבריאל (הקיצורים נכתבו במלואם):

מה שכתב מעלתו ביישוב קושיית הרא"ש, איך כתב משה רבינו עליו השלום ספר תורה בשבת קודש? (ד) על ידי שם והשבעת קולמוס, כבר קדמוהו בשל"ה.3

כלומר עמדתו של הרב נח גבריאל תואמת את עמדת ר' ישעיהו הורוביץ, מחבר הספר "שני לוחות הברית" (של"ה), ולפיו משה רבנו ביום פטירתו לא כתב ספרי תורה בידיו ממש כי אם בהשבעת הקולמוס. על זה הוסיף החת"ם-סופר שמדובר בחכמה מיוחדת, שאין זו דרך כתיבה רגילה, ועל כן מותר להשביע את הקולמוס שיכתוב בשבת.

***

השבעת הקולמוס היא טכניקה מאגית שלפיה משביעים את הקולמוס, קנה הכתיבה (מלה יוונית), כדי שיכתוב מעצמו (כמו שוליית הקוסם המשביע את המטאטא לשאוב מים).

נוסח ההשבעה לדוגמה:

משביע אני בשם ___ ובשם ___ שזה הקולמוס יהלך בנימוס, הדיו לא תכלה, וחודו לא יקהה, שיכתוב בקלות, אותיות ברהיטות, ועל משכבי, ימשיך מפעלי, יכתוב לבדו, ואין איש איתו, יטעם מאוכלו, ויקיא לאיטו, אני ישן ועטי ער, יכתוב מהר ללא הנר, ועת אקיצה, אקח המליצה', וכו.4

***

יצוין עתה שבמרוצת הדורות נאמר על כמה חכמים שהם כתבו את ספריהם בהשבעת הקולמוס, ודומה שיש לראות בזה ביטוי להערכה כלפיהם ולהתפעלות מההספק הגבוה של כתיבתם. עם אישים אלו ניתן למנות את ר' שבתי כהן (מחבר ספר שפתי כהן; על פי דברי חיד"א), הרב צבי אלימלך שפירא, רבי רפאל משה אלבאז, ר' דוד לוריא, האדמו"ר האמצעי של חב"ד ואישים אחרים. עתה מתברר שכל אלו המשיכו בדרך פעולתו של משה רבנו.5

      ההנחה המשתמעת מדבריו אלו של החת"ם סופר היא שמשה רבנו היה בקי גדול ברזי הכישוף, אף אם לא נאמרו הדברים בפירוש. ראוי לציין שתיאורו של משה רבנו כמכשף אינו מופיע בתורה שבכתב, אך הוא מוכר באגדות שונות, ובעולם העתיק רווחה דעה בין יהודים ושאינם יהודים כאחד ולפיה משה רבנו בין שאר תכונותיו היה מכשף.[1] עתה מתברר שהחת"ם סופר סבר שמשה כתב את התורה כדרך המכשפים, אף אם קשה להניח שהחת"ם סופר מנה את משה רבנו עם המכשפים.[2] מכל מקום, ידוע כי "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים, ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט ע"ב), ואם כן, אין זה פלא שמי שגדל בביתו של מלך מצרים, בין חרטומים ומכשפים, למד משהו מאומנותם.

      ככל הידוע, רעיון זה של כתיבה באמצעות כישוף לא נודע בעולם קודם לימי הביניים, אך ברור שאין בזה כל קושייה על החת"ם סופר. העיקר הוא שנמצא מוצא הלכתי; ביום אחד, בשבת, כתב משה רבנו 13 ספרי תורה (ובכל ספר כ-80,000 מילים), והדבר נעשה בהיתר: בהשבעת הקולמוס.[3]

פרופ' מאיר בר-אילן

המחלקה לתלמוד

---

1    דברים רבה ט,ט.

2    תשובות הגאונים שערי תשובה (ליוורנו תרכ"ט), סימן ל; שמחה בונם ליברמן, הגדה של פסח: בשבילי ההגדה, צפת תשס"ו, עמ' קנח.

3    משה סופר, שו"ת חתם סופר, וינה תר"א, ו, ליקוטים, סימן כט. קושיית הרא"ש (הדוחה את הסברה שמשה רבנו מת בשבת) מובאת בחידושיו על מסכת פסחים קה ע"א (לז ע"א).

4    חלק מנוסח זה חרוט בזיכרוני על פי מאמר שראיתי לפני יותר מ-30 שנה, ולא עלה בידי לאתרו מאז. עוד בעניין זה: מ' בר-אילן, אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ ישראל בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזאנטית, מוסד ביאליק, עמ' 257 (בדפוס).

5    מ' בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ירושלים תשי"ט, עמ' תקסג-תקסח. שם הובאו דוגמאות לכתיבה כזאת, שבה הכותב כותב נים ולא נים, "נעתק ממחשבה למחשבה". ראו עוד י' תשבי, משיחיות בדור גירושי ספרד ופורטוגאל, ירושלים תשמ"ה, עמ' 55, הע' 160. הנ"ל כורך כתיבה אוטומטית עם כתיבה אקסטאטית. הוא כותב שתופעה זו רווחה בחוגי מיסטיקאים בדור הגירוש. הובאה שם דעתו של בעל ספר המשיב, ולפיה יש להבחין בין כתיבה ביד לכתיבה בלי יד (המכונה: 'סוד הכתיבה העליונה'). עוד הובאה שם דעתו של ר' אברהם סבע בנושא זה.

[1]   John   G.   Gager,  Moses   in  Greco  –  Roman   Paganism,   Nashvill ,  NY,  1972,  pp.   134 - 161; IDEM, "Moses the Magician: Hero of an Ancient Counter-Culture?", Helios, 21 (1994), pp. 179‑188

[2]    אלו נסיבות כתיבת מאמר זה: לפני כמה חודשים קיבלתי הרשאה לעיין באוצר החכמה המקוון, מאגר של ספרות רבנית (ברובה הגדול) שניתן לבצע בו אחזור מידע. המידע מתקבל בחיפוש מילולי הן לפי שמות ספרים הן לפי מלים המובאות בטקסט. הטקסט מוצג לקורא כמסמך כפי שהודפס וניתן לשמירה כמסמך (בפורמט PDF). שקלתי בלִבי איזה חיפוש בטקסט יהודי (רבני) עשוי להדגים את כוחה של תכנה זו, ולאחר מחשבה של כמה ימים הגעתי למסקנה שראוי לבצע חיפוש על נושא 'שאינו קיים' במקום אחר, היינו שאינו ניתן לאיתור באנציקלופדיה או בספר יעץ כלשהו. החלטתי לחפש את הצרף הלשוני 'השבעת הקולמוס' המוכר לי זה שנים רבות, אך לא ידעתי היטב את מקורו. התוצאות במאגרי החיפוש היו מפליאות: בתכנת DBS (גרסה 13) התוצאה הייתה 0, וכן באוצרות התורה 5 (= ארון הספרים היהודי; אוצרות התורה; אוצרות השו"ת). בפרויקט השו"ת (17+) נתקבלו חמש תוצאות, ואילו בגוגל התקבלו 101 תוצאות, אלא שלאחר מיון ראשוני מהיר התברר שהתקבלו תוצאות כפולות רבות, ולמעשה היו לפניי 20 תוצאות. אבל באוצר החכמה המקוון נתקבלו 381 תוצאות, ואף שהתגלו תוצאות כפולות התברר ששפע התוצאות מצריך מחקר מעמיק בפני עצמו. דומה שכל מילה נוספת מיותרת.

[3]  בשעה שנכתב מאמר זה הביא לפניי הרב החוקר אליעזר יהודה בראדט את דבריו באנגלית על ר' חיים ויטאל http://seforim.blogspot.com/2010/07/r-chaim-vital-and-his-unknown-work.html)) והתברר לי שזה עתה יצא הספר "שם הכותב וכתיבה אוטומטית בספרות הזוהר ובמודרניזם" מאת עמוס גולדרייך (הוצאת קבלה, ארה"ב, 408 עמודים), ואנו מחכים לעיין בו ולהשלים את חסרוננו. כמו כן, ממש בימים אלו יצא לאור ספרו של הרב בראדט: "ליקוטי אליעזר", ירושלים תש"ע, ובעמ' סז-סט דן הרב בראדט שוב בנושא זה. תרבה חכמה בישראל.

 וע"ע בשו"ת חת"ס או"ה סי' קצז דמשה כתב ע"י השם קסת שיוצא מר"ת תורה צוה לנו משה דהוא בגימטריא קס"ת ובזה מבאר שם הגמ' ב"ב יד אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספרי תורה אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב ופירש"י אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב ומקשה החת"ס דאם משה יכול לכתוב י"ג ס"ת ביום אחד א"כ למה לא יכול רבי אמי לכתוב ד' מאות במשך כל שנותיו ודילמא ידע ג"כ ר"א מהשם קס"ת ומבאר דאיה"נ זה מה שאומר הגמ' דילמא תורה צוה לנו משה כתב שכתב ע"י השם היוצא מהפסוק תורה צוה לנו משה ובזה אפשר לכתוב ד' מאות ספרים

רמב"ם מרפק

רמב"ם
Rabbeinu Moshe ben Maimon, the Rambam (1135-1204). Born at Cordova, Spain, the Rambam received his rabbinical instruction at the hands of his father, Maimon. Moshe was only thirteen years old when Cordova fell into the hands of the fanatical Almohades, and Rav Maimon and the other Jews were compelled to choose between Islam and exile. Rav Maimon and his family chose the latter course, and for twelve years led a nomadic life, wandering throughout Spain. In 1160 they settled at Fez, Morocco. In 1165 they went to Acre, to Jerusalem, and then to Fostat (Cairo), where they settled. After the death of Maimon, Moses’ brother Dovid supported the family by trading in precious stones. Dovid perished at sea, and with him was lost not only his own fortune, but large sums that had been entrusted to him by other traders. These events affected Maimonides’ health, and he went through a long sickness. After several years of practice, the Rambam’s authority in medical matters was firmly established, and he was appointed private physician to Saladin’s vizier, who recommended him to the royal family. Between the years 1158 and 1190 Maimonides produced a commentary on the Mishnah, the Mishneh Torah, and the philosophical work “Moreh Nevuchim.”